שיחה עם דינה גורוביץ לנדה, נוירופסיכולוגית ופסיכולוגית שיקומית מומחית- המחלקה לשיקום צעירים והיחידה לנוירוכירוגיה תפקודית, בי"ח איכילוב

לצפייה בשיחת הוידאו לחץ כאן 

היום אנחנו נדבר על ההתמודדות הרגשית בעקבות פגיעת ראש נרכשת ועל טיפול פסיכולוגי שיקומי.

דינה מה מאפיין טיפול פסיכולוגי שיקומי בעקבות פגיעת ראש נרכשת?

זאת שאלה שהיא מאד גדולה ולכן אני אנסה קצת לפצל אותה לשלבים שונים.

השלב הראשון הוא השלב האקוטי, ממש מיד אחרי הפציעה שמוביל להתמודדות רגשית מסוימת.

השלב השני הוא השלב של השיקום עצמו, בדרך כלל מדובר בשיקום באשפוז.

השלב השלישי הוא השלב של אחרי השיקום והוא השלב של היציאה לקהילה, חזרה לחיים הנורמטיביים וגם הוא מוביל להתמודדות רגשית אחרת.

מה קורה בשלבים הראשונים מיד אחרי הפציעה או המחלה?

בימים הראשונים נמצאים בתוך בית החולים עצמו, במיון או במחלקות טיפול נמרץ. המטרה בשלב הזה- ייצוב המצב הרפואי. זה שלב מאד כאוטי, מאד סוער למשפחה עצמה וגם למטופל- זה תלוי במצב הקוגניטיבי של המטופל, האם הוא בהכרה או לא בהכרה, האם הוא במודעות או מבולבל. יכול להיות פער בין החוויה של המטופל עצמו, לבין המשפחה. השלב הראשון הוא באמת שלב מאד סוער. טיפול נמרץ, מחלקות בית חולים- נוירולוגית, פנימית, כירורגית, נוירוכירורגית. המטרה היא לייצב את המצב הגופני.

בתום השלב האשפוזי במחלקות האלו לעיתים יש המלצה מצד הצוות הרפואי לשיקום ואז המטופל או המטופלת מופנים למסגרת שיקומית באשפוז. מה קורה שם?

במסגרות אשפוז של שיקום המטרה היא לאפשר למטופל לחזור לתפקוד הכי קרוב שהיה לו לפני הפגיעה. מדובר בדרך כלל באשפוז שנע בין שבוע, תלוי במקרה, לבין שלושה חודשים ולעיתים אפילו יותר, תלוי בחומרת הפגיעה ובחומרת ההשלכות על התפקוד היומיומי. במחלקת שיקום המטופל והמשפחה פוגשים צוות רב מקצועי. זה בעצם מעין שלב ביניים, הוא נמצא בדרך כלל בתוך איזה שהוא בית חולים, בין אם זה בית חולים כללי ובין אם זה בית חולים שיקומי, אבל הוא נראה קצת אחרת מבית חולים. אמנם יש מחלקה ויש מיטות ולא נמצאים בבית, אבל המטופל נדרש בתוך מחלקות השיקום לעמדה אחרת. אם בתוך המחלקות של בית החולים הכללי- הנוירולוגית, הפנימית  או הנוירוכירורגית- המטופל והמשפחה, נמצאים בעמדה פאסיבית שבה כל הידע נמצא אצל הצוות הרפואי וצריך להקשיב לצוות הרפואי ולנהוג לפי המלצותיו, במידה ובוחרים כך, בתוך מחלקת שיקום יש שינוי בעמדה וגם בציפייה מצד הצוות. פה יש חלק משמעותי למטופל עצמו- מה הוא היה רוצה להשיג, איפה הקשיים שלו, מי הוא, מאיזה רקע הוא מגיע. מה הוא צריך בשביל להגיע לתפקוד מיטבי.

איזה סוג של התמודדויות רגשיות אנחנו רואים בתוך מחלקות בשלב הזה של תחילת האשפוז השיקומי?

בשלב הראשון, כמו שציינתי מקודם, השלב האקוטי של הייצוב הגופני יש הרבה מאד חרדה, בדרך כלל אצל המשפחה, המטופל קצת פחות מחובר לזה, ויש הרבה מאד עשייה. אין כל כך זמן לחשוב. נמצאים בזמן מצוקה, צריך רק לשרוד אותו. כשמגיעים לתוך מחלקת שיקום פתאום יש יותר זמן. המציאות מתחילה לשקוע, מתחילים להבחין למשל בתלות שיש באנשים אחרים. למשל מישהו שקשה לו לקום מהמיטה, מישהו שלא יכול ללכת, מוגבל בניידות, תלוי בבני המשפחה או בצוות. בשלב הזה הרבה פעמים מה שאנחנו רואים זה תגובות חרדה, מה יהיה איתי, איך החיים שלי הולכים להיראות, נגמרו לי החיים.. איך אני אתמודד, מה יהיה עם הפרנסה שלי. זה ממש משפיע על כל תחומי החיים ומרגישים מוצפות רגשית מאד גדולה.

זה חלק אחד של התמודדות, החרדה. אבל הרבה פעמים, וזה הייחוד של פגיעת ראש נרכשת, יכולה להיות מעורבת גם פגיעה קוגניטיבית. לכן בשלבים האלו יכול להיות גם בלבול, קשיים בזיכרון, איזה שהוא חוסר התמצאות. לא יודעים איפה נמצאים, או איזה יום היום, משהו לא מאורגן במובן הזה.

הרבה מהדברים שתיארת אפשר לפעמים לשייך לתופעה שאנחנו מכירים בשם PTA , נכון?

נכון. Post Traumatic Amnesia או אמנזיה פוסט טראומטית. בעקבות חבלת הראש וזעזוע מאד משמעותי שהמוח מקבל בחבלת הראש או בעקבות אירוע מוחי נרחב או משהו בסגנון, הרבה פעמים מה שאנחנו יכולים לראות זה בלבול, חוסר התמצאות בזמן במקום, אפילו בעצמי. יש מטופלים שקשה להם להגיד בני כמה הם. אלה רגעים שיכולים מאד לעורר חרדה, גם אצל המטופל עצמו שהוא לא יודע איפה הוא נמצא ומה קורה סביבו, ויכולים לבוא יחד עם אי שקט, ממש אי שקט מוטורי, תוקפנות אפילו במצבים מסוימים, גם אצל אנשים שלא היו אגרסיביים או תוקפניים לפני כן.  ומבחינת המשפחה זו גם חוויה מאד קשה כי בעצם הבן אדם האהוב שלהם, המוכר, פתאום לא מדבר לעניין, מתבלבל בשם שלו, לא זוכר אותם או בני אדם אחרים או אנשים חשובים בחיים שלו שזה מאד מפחיד. לרוב זה שלב יחסית קצר, הוא יכול לנוע בין כמה ימים לכמה שבועות. אנחנו לאחר מכן רואים איזה שהיא התייצבות הדרגתית, הם יודעים להגיד בני כמה הם ואיזה יום היום ואיזו שנה היום ואיפה הם נמצאים. זה משהו שהולך ומשתפר בצורה הדרגתית ומאד משמעותית עם הזמן.

מה התפקיד של הפסיכולוג או הפסיכולוגית בתוך המחלקה בתוך השלב הזה?

התפקיד של הפסיכולוג קצת משתנה בהתאם לבן אדם, בהתאם לצרכים שלו. אם אני אוכל להגיד משהו כוללני יותר ממבט על, הרבה פעמים בתוך מחלקות השיקום התפקיד של הפסיכולוג בשלב הראשוני עם ההגעה למחלקה זה תפקיד תמיכתי, מרגיע, מארגן- את המטופל ואת המשפחה. הרבה פעמים יכולה להיות הדרכה למשפחה ולמטופל עצמו. עם התקדמות השיקום, הרבה פעמים יחד עם איזה שהוא שיפור במצב הגופני, אנחנו גם רואים שיפור במצב הנפשי, התפקיד קצת הולך ומשתנה והחלקים של הטיפול הפסיכולוגי יכולים להשתנות לעבודה על מודעות, על שיקום קוגניטיבי, על השלכות של הפגיעה הזו, ההתמודדות עם החוויה, עם אובדן השליטה, עם חוסר האונים שהם אינהרנטיים בתוך התמודדות עם פציעה או מחלה באופן כללי ובמיוחד עם פגיעת ראש.

דיברנו על שיקום באשפוז שהוא שלב יחסית קצר, גם אם הוא שבוע וגם אם הוא שלושה חודשים זה עדיין טווח זמן מוגבל. כחלק מהשלב הזה הרבה פעמים יש חופשות. יוצאים הביתה לחופשות בסוף השבוע ולחופשות האלו יש המון משמעות בכל מיני היבטים. גם בהיבט של ההתנהלות הפיזית איך אני מסתדר, אין אני מתארגן בתוך הבית ואפשר לתת את הפידבק הזה חזרה לפיזיותרפיסטים, למרפאים בעיסוק. אבל יש לזה גם המון משמעות ברמה הרגשית, לחופשות האלו. תוכלי טיפה להרחיב על זה?

התפקיד של החופשות בתוך התהליך השיקומי הוא מאד חשוב. בעצם החופשות מאפשרות מפגש עם המציאות. השהייה במחלקות שיקום אמנם קצרה ואמנם בתוך בית חולים אבל למעשה זה סוג של בועה. ישנה תמיכה מיטבית ברוב הצרכים של המטופל. בין אם זה עזרה במקלחת, או עזרה לקום מהמיטה, יש אוכל שלוש פעמים ביום, מחליפים מצעים. אפילו ברמה של הגובה של הכיור והגובה של הידית של הדלת. אלו דברים מאד קטנים שאנחנו ביומיום לא שמים לב אליהם אבל אנשים עם מגבלה מאד ערים ומאד מתוסכלים מהמפגש עם סביבה לא מותאמת. והבית למעשה הוא סביבה לא מותאמת לצרכים החדשים של המטופל. ולכן, באמת יש לזה חשיבות במובן הזה של לחזור הביתה ולהתמודד עם הסביבה הטבעית שלי ולראות איזה התמודדויות אני צריך יותר לחזק, וגם מבחינה נפשית. המפגש עם מי שהייתי, והבית שמרגיש לפעמים לא הבית שלי. הרבה פעמים מטופלים חוזרים מאד נסערים מחופשות סוף שבוע ואומרים, הייתי בבית וכל כך חיכיתי להיות בבית ופתאום הבית מרגיש לא מותאם לי ואני כבר חושב על כמה אני רוצה לחזור לשיקום. ובאמת זה נורא טבעי כי השיקום עוטף נורא והבית שעד עכשיו עטף אותנו פתאום קצת פחות עוטף.

זה מאפשר תהליך הדרגתי ובגלל זה חשוב מאד להקפיד על החופשות, ככל שהדבר אפשרי.

נכון מאד. אנחנו גם עדים לזה שמתוך המקום הזה מטופלים נמנעים מזה כי זה באמת מאד מפחיד. אבל יש לזה ערך מאד גדול בתוך התהליך השיקומי הגדול הזה, בתוך התהליך ה-מאד ארוך הזה, חופשות סוף השבוע זו כניסה מאד הדרגתית לתוך החזרה לשגרה.

בתוך כל תהליך של שיקום באשפוז מגיע הרגע שבו בעצם יש תאריך שחרור. שזה יכול להיות רגע מאד מרגש, זה יכול להיות רגע מאד מאיים, זה יכול להיות גם וגם. איזה דברים חשוב למטופל ולמשפחה לברר אל מול הפסיכולוג או הפסיכולוגית לקראת השחרור?

לפני שאני עונה על זה ספציפית חשוב לי מאד להגיד שבאמת לפני שחרור ועם כל הציפייה והרצון ה-מאד גדול להשתחרר ולחזור לסביבה הטבעית, גם מתעוררת שוב רמת חרדה מאד גבוהה. פתאום זה נורא מפחיד לעזוב את המעטפת ואת הבועה הזו ודדמאד חשוב לי לבוא ולהגיד שזו תגובה טבעית והגיונית לעוד שינוי המסמל את המשך התהליך. ובמובן הזה, מה שיכול מאד לעזור לחרדה, זה באמת הארגון לקראת השחרור. לברר עם הצוות הרפואי מה ההמלצות להמשך, איפה הולכים להמשיך שיקום, האם יש צורך בהמשך שיקום? ישנם שלבים של מעין שיקום ביניים, זה נקרא אשפוז יום שיקומי, שבעצם משתחררים הביתה אבל מגיעים כמה פעמים בשבוע לבית החולים להמשך שיקום. ולכן התפקיד של זה הוא קצת כמו התפקיד של חופשות סוף שבוע שבמהלכן מתמודדים עם המציאות בחוץ אבל נמצאים עדיין בתוך מסגרת שבה אפשר לבוא ולחדד את המקומות שבהם עדיין קשה.

כמובן כל זה תוך כדי ליווי פסיכולוגי של עיבוד המצב הנפשי, עיבוד ההתמודדות הזו, החיבור בין מי שהייתי לבין מי שאני היום. ואם אני אחזור רגע לשאלתך, מאד חשוב לברר את מסגרת ההמשך, האם יש טיפול פסיכולוגי או אין טיפול, האם יש צורך בכלל בטיפול או לא? וגם- ישנו עוד מרכיב נוסף של אבחון נוירופסיכולוגי שלרוב נהוג לערוך אותו בעקבות פגיעת ראש נרכשת בין אם זה אירוע מוחי או בין אם זה חבלת ראש, בערך שנה אחרי הפגיעה ולכן חשוב לברר עם פסיכולוג איפה אפשר לעשות את זה, באיזה מוסדות או באיזה מקומות אפשר לעשות את זה.

לאחר השחרור מהשלב של השיקום באשפוז, ממשיכים לשלב הבא בין אם זה אשפוז יום או בין אם חוזרים הביתה וההתמודדות עוברת איזה שהיא פאזה. התמודדות שבשלב הזה אנחנו נוהגים לקרוא לה השלב הכרוני. איזה מאפיינים יש להתמודדות הרגשית בשלב הזה?

בשחרור הביתה ישנו מפגש הרבה יותר עוצמתי עם המציאות ועם הדרישות שלה. כשאנחנו נמצאים בתוך הבית שלנו, מחוץ למסגרת אשפוזית, פתאום יש מורכבות בחוויה הזו של להיות אני שמתחיל להתנגש קצת עם המציאות. האני הזה, במיוחד בפגיעות ראש, הוא קצת שונה עכשיו. א' הוא שונה מעצם העבודה שעברת או חווית איזה שהוא משבר רפואי או באופן כללי נפשי ולכן אנחנו תמיד משתנים באיזה שהוא מובן בכל משבר. במיוחד בפגיעת ראש, יכולים להיות שינויים קוגניטיביים בצורת חשיבה שלנו. יכולים להיות שינויים אישיותיים ואנחנו כמשפחה או אנחנו כמטופלים לא תמיד מודעים אליהם.

הזכרת עכשיו שעשויים להיות שינויים אישיותיים אנחנו יודעים שיש לפעמים גם שינויים התנהגותיים בעקבות פגיעת ראש, את יכולה להרחיב על הנושא?

זו תשובה קצת מורכבת כי זה באמת מאד תלוי באזור של הפגיעה, בחומרה של הפגיעה. אם אני אעשה הכללה גסה, אנחנו יכולים לראות שינויים התנהגותיים ואישיותיים בעקבות, למשל, פגיעה בזיכרון. כשחושבים על זה, זיכרון הוא מה שמאפשר לנו להחזיק את החוויה של העצמי, את הסיפור שלי- מי אני, איזה מין בן אדם אני, מה חוויתי בחיים שלי, מה מעניין אותי, מאיפה הגעתי ואיפה אני היום. ברגע שיש לנו חורים בתוך הזיכרון הזה, כמו במסננת, או אם יש לנו ממש פגיעה ויש חלקים שלמים שנמחקו, אז באופן בלתי נמנע יהיו גם שינויים בהתנהגות כי אנחנו בסופו של דבר סך כל החוויות שלנו. ואם פתאום אין לנו נגישות לחוויות שלנו אז אנחנו יכולים להיות מאד שונים. זה א

אספקט נוסף זה החלק של תפקודיים ניהוליים. תפקודיים ניהוליים אלו בעצם תפקודיים קוגניטביים גבוהים שהם כמו הטייס של המטוס.

ההגה שלנו, שמנווט אותנו.

בדיוק, שבעצם מכוון את כל ההתנהגות שלנו והרבה פעמים פגיעה בתפקודיים ניהוליים יכולה להתבטא למשל בבעיה בעיכוב תגובה. אם פעם מישהו היה אומר לי משהו שהיה קצת מעצבן אותי הייתי יכולה להגיד אוקי, הוא עיצבן אותי קצת ולהמשיך הלאה. כשיש בעיה בעיכוב תגובה לפעמים אי אפשר להמשיך הלאה, חייבים להגיב באותו רגע.

לפעמים גם בתוקפנות מסוימת

בהחלט. לפעמים ממש להגיד כל דבר שעולה לי בראש. גם אם זה לא מותאם. בעצם החלק הזה שמתאים את עצמו, אותנו, לאנשים אחרים ולסביבה שאנחנו לומדים אותו במשך שנים, מהרגע שאנחנו פעוטות וכל הזמן ממשיכים ולומדים אותו לאורך כל החיים, נפגע בצורה משמעותית. אז יכולות להיות פתאום הערות סקסיסטיות או קללות או התפרצויות זעם. זה גם מתקשר לחלק הבא, החלק הניהולי יכול גם לווסת את הרגשות שלנו ולכן יכולות להיות תנודות במצב הרוח. רגע בכי רגע צחוק, זעם, כעס, תסכול מאד גדול.

גם אם זה לא אפיין את אותו אדם טרם הפגיעה, נכון? זה יכול להיות משהו מאד שונה ממה שהיה לפני ולכן גם קשה למשפחה לעכל את זה ולהכיר בזה

נכון מאד. הרבה פעמים יכולים להגיד, הוא או היא מתנהג כמו ילד קטן כי באמת כל דבר קטן יכול פתאום להיות נורא מעצבן או נורא מתסכל וזה בעצם לא נשען על שום דבר שהיה באותו אדם לפני כן, ולכן המשפחה הרבה פעמים חווה גם בעצמה הרבה תסכול הרבה חוסר אונים. פתאום הבן אדם היקר שלהם שהם מכירים אותו כל חייו פתאום בן אדם אחר. הם לא יודעים איך לדבר, איך להגיב, ולכן נורא נורא חשוב להיות בליווי כל הזמן הזה, ליווי והדרכה של פסיכולוג שיקומי שיכול להחזיק את ה-לפני, את ה-אחרי, ולהדריך את המשפחה איך להתמודד עם המצבים האלו.

אני רוצה לחדד ולהוסיף שפסיכולוג שיקומי, נוירופסיכולוג, יש לו גם היכרות טובה עם החלקים השונים במוח. וכך הוא יכול לעשות את האינטגרציה בין סוג הפגיעה, המיקום של הפגיעה והביטוי הרגשי וההתנהגותי ובעצם ככה להתאים טיפול שהוא מדויק למטופל ולתת את ההדרכה הרלוונטית למשפחה.

אני רק אחדד עוד טיפה, במצבים האלו נורא חשוב להבין מאיפה מגיע כל ביטוי כזה של התנהגות. האם זה החלקים האורגנים, הנוירולוגיים שנפגעו ברקמת מוח, האם זה ביטוי רגשי להתמודדות ה-מאד מורכבת, לתסכול. בתוך ארגז הכלים של הפסיכולוג/ית השיקומי/ית נמצאים גם כלים דינאמיים אבל גם כלים התנהגותיים שנדרשים במצבים כאלו.

יש מונח שנהוג להשתמש בו בהקשר של פגיעת ראש,  הפגיעה השקופה. איפה זה מתחבר, מה זה אומר?

הייחוד של פגיעת ראש הוא במובן הזה, שהיא שקופה. אם שברתי את היד אני יכול לראות שהיד שלי שבורה ואם כואב לי ביד אז מאד הגיוני כי היא שבורה. שיש לנו פגיעה מוחית אנחנו לא רואים מה מתחולל שם בתוך הגולגולת שלנו. אנחנו לא יכולים בהכרח לייחס את העייפות המאד גדולה שאנחנו חווים לזה שזו פגיעה ברקמה מוחית שמשפיעה על זה. אין לנו קשר ישיר בין משהו שאנחנו רואים בגוף שלנו לבין משהו שאנחנו חווים. לכן הרבה פעמים מאד קל לפספס תסמינים של פגיעת ראש כי הם מרגישים מאד "שלנו", מאד "מבפנים". אם אני כל הזמן מתוסכל, ואני עייף, ואני כועס או קשה לי להתרכז, הרבה פעמים הנטייה היא לקחת את זה למקום הנפשי האישי האישיותי במובן הזה של "אני חלש", "אני לא מצליח להתמודד", "זה שלי", וקשה לעשות את הקפיצה הזו ולהגיד נפגעה לי רקמת מוח שמשפיעה בדיוק על החלקים האלו. הרבה פעמים הפער הזה יוצר תסכול מאד מאד גדול.

אני חושבת שזה גם מאד מאד בולט במקרים בהם אין שלב אשפוזי. לפעמים אנשים עוברים פגיעת ראש יחסית קלה, ומשוחררים הביתה ללא שלב של אשפוז והם חווים את כל מה שתיארת אבל בגלל הפגיעה השקופה לא עושים את החיבור בין הפגיעה המוחית לבין הביטוי הרגשי וההתנהגותי ולכן אנחנו באמת מזמינות אנשים שחוו פגיעת ראש גם אם היא קלה ומרגישים תסמינים מסוימים, לפנות לפסיכולוגים שיקומיים בשביל לבחון את האפשרות לקבל אבחון ושיקום מתאים.

עוד שאלה מאד מאד חשובה, הרבה פעמים אחרי פגיעת ראש המשפחה שמה לב לכל השינויים ולכל ההתמודדויות שאת תיארת אבל המשתקם או המשתקמת לא מרגישים צורך בסיוע. מבחינתם המצב הוא בסדר. מה אפשר לעשות במצבים כאלו שהמשפחה רוצה שהמשתקם ילך לטיפול אבל אין היענות?

זה מצב מאד מורכב כי באמת לצורך איזה שהוא שינוי התנהגותי ונפשי חייבת להיות מוטיבציה של האדם עצמו. ולכן עם כל הרצון המאד עז והתסכול של המשפחה שאולי היא חווה, מאד קשה להכריח מישהו להגיע לטיפול. למעשה טיפול פסיכולוגי כשאתה מוכרח להגיע אליו זאת עמדה מאד מורכבת והיא לא ממש מאפשרת שינוי. במצב הזה מה שאני הייתי מציעה למשפחה לעשות זה באמת ללכת בעצמם לקבל הדרכה ותמיכה מפסיכולוג שיקומי או מתוך איזה שהוא מערך תמיכה, יש עמותות שעוזרות, קבוצות תמיכה לקרובי משפחה של פגועי ראש, ולקבל כלים כדי לעזור לעצמם ולמטופל להתמודד עם המצב החדש. 

משהו שלא ציינתי עד עכשיו הוא מאד מאד חשוב כי הוא מאד משמעותי בחוויה של פוסט פגיעת ראש, שאגב לא ציינו שזה יכול להיות גם גידולים מוחיים ועוד כלל תופעות, סיבות רפואיות שונות, הרבה פעמים המטופל והרבה פעמים לא המטופל אלא המשפחה מחזיקים תמונת לפני /אחרי. יש ציפייה ופנטזיה וכמיהה לחזור להיות אותו בן אדם שהיית לפני הפציעה. יש בזה מין המורכבות. מצד אחד, נורא חשוב להחזיק בתמונה הזו כי היא באמת יכולה לאפשר המשך עבודה ודירבון שמאד קשה להחזיק לאורך זמן, ולכן העובדה שיש פנטזיה או איזה שהיא תמונה בראש של לאן אני רוצה להגיע ומה אני צריך לשפר מאד משמעותית, גם למטופל וגם למשפחה. אבל במובן מסוים זה חרב פיפיות כי ישנם חלקים שאולי לא יוכלו לחזור להיות מה שהיו. מעצם העבודה שעברנו כזה אירוע מטלטל אנחנו בהכרח לא אותם אנשים, בהכרח עשינו איזה שהוא תהליך ולמידה מחדש ולכן התסכול הזה – ההשוואה הזו, בין מי שהייתי ובין מי שאני היום- יכול לעורר המון המון תסכול וחוויה קשה של "אני לא מספיק".

בטיפול הפסיכולוגי השיקומי יש פתיחה של החוויה הזו, לגטימציה לכלל טווח הרגשות כי הרבה פעמים מול המשפחה קשה לבטא תסכול, חוסר אונים וייאוש. הרבה פעמים צריך להחזיק את זה, עמדה של לחימה והמשך של עשייה ומה לעשות? לא תמיד קל להחזיק. זה מאד קשה להחזיק את המקום הזה. ואני רואה טיפול פסיכולוגי שיקומי כמקום שיכול לאפשר חיבור לכלל חוויה, לא רק חלק ממנה אלא לכולה וגם להתחיל לעשות איזה שהיא בנייה מחדש של מי אני, מה היכולות שלי עכשיו.

נגיד שההשלכות יכולות להשפיע גם על ההיבט המקצועי, התעסוקתי, המשפחתי, החברתי. יכול להיות – לא בהכרח- אבל יכול להיות שידרשו שינויים בכל ההיבטים האלו, או שיהיו שינויים והסטינג הפסיכולוגי מאפשר סיוע וארגון בהתמודדות עם כל מה שקורה בחיים.

נכון, וחקירה של זה גם כן. הרבה פעמים כשיש ליקוי במודעות למשל, אני לא שמתי לב שכשאני נמצאת בחברה אני לא מאפשרת לאנשים אחרים לדבר כי יש לי בעיה בעיכוב תגובה וכל הזמן מתעצבנים אלי. והרבה פעמים יכולים להגיע מטופלים עם תחושה שכל הזמן כועסים עלי, אני לא מבין מה רוצים ממני, ובטיפול אפשר להתחיל לבוא ולחקור מה קורה בתוך סיטואציה כזו, זה גם החלק הנפשי אבל גם חלק התנהגותי מאד מחובר למציאות עצמה ולהתמודדות היומיומית.

בהנחה ואני עכשיו בקהילה ואני מעוניינת להתחיל טיפול פסיכולוגי שיקומי, מה עושים למי פונים, מה האפשרויות שלי?

מרבית הפסיכולוגים השיקומיים נמצאים בתוך מחלקות בית חולים ובאשפוזי יום. בחלק מבתי החולים יש גם מרפאות שאפשר לקבל שם טיפול פסיכולוגי שיקומי. מלבד זה ישנם בחלק מקופות החולים פסיכולוגיים שיקומיים אבל מעט מאד ולא בפריסה מספיק טובה. ישנה גם אופציה של מכוני שיקום.

בהקשר זה, יש אפשרות לקבל שיקום במימון של ביטוח לאומי, האגף לשיקום של ביטוח לאומי או על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון אם זה המקרה. חשוב לברר את הזכויות. לרוב הטיפול הזה ניתן לשנה אחת, ולכן חשוב לנצל את הזכויות אבל גם לחשוב מה הלאה. אז אני מזמינה את כל מי שחושב על האפשרות לטיפול לבדוק האם הוא זכאי לשיקום דרך המוסדות האלו.

נכון מאד, הביטוח הלאומי מאפשר תהליך של שיקום תעסוקתי ולכן מאד חשוב לפנות למחלקת השיקום של ביטוח לאומי ולמצות את הזכויות שלכם.

ומה קורה אחרי זה, איזה עוד אפשרויות יש?

לאחר מכן יש את האפשרות של טיפול פסיכולוגי שיקומי פרטי.

אנחנו באמת רוצות להדגיש שחשוב לפנות למטפל/ת שמבין את הפגיעה, שמבין את המשמעות של פגיעה מוחית בשביל לקבל את הטיפול הנכון ביותר למשתקם, למשתקמת ולמשפחה.

נכון, מאד חשוב. הייחוד של הפסיכולוג השיקומי הוא היכולת להחזיק את התמונה המורכבת של המצב הגופני המוחי והמצב הנפשי.

דינה תודה רבה על המידע החשוב שחלקת איתנו.